דובי קננגיסר מסביר מדוע לרוב הקוראים לא באמת אכפת אם הפוסט שהם קוראים הוא בתשלום או לא.
לקוראים לא אכפת, כי אין להם דרך יעילה וממשית להשפיע על זה, ואין לזה השפעה מהותית על החיים שלהם. בין כה וכה הם צורכים את העיתון ואת הבלוגים כסוג של בידור. קריאה ביקורתית של התקשורת דורשת משאבים קוגניטיביים שאפשר לנתב למשהו קצת יותר משמעותי בחיים. להגיב למה שנאמר בתקשורת כדי לתקן זה כבר בכלל להלחם בתחנות רוח.
כשהם קוראים פוסט בבלוג של מישהו שממליץ על משהו, על רובם זה לא ישפיע יותר מקמצוץ. בשורה התחתונה של הגוף המפרסם קמצוץ ההשפעה הזה יכול להביא לשינוי כלשהו בשורה התחתונה, אבל כאדם בודד, אי אפשר לכמת את ההשפעה הזו, ואם אי אפשר לכמת אותה, אין טעם להתרגש ממנה יותר מדי. נו, אז שמעתי פרסומת בתשלום שהוצגה כדעה כנה של מישהו. איך זה משנה את החיים שלי? נו, אז הבלוגר שאני קורא עכשיו מבטיח בהן צדק שלעולם לא לקבל כסף או מתנות תמורת ביקורת. יופי טופי. איך זה מעניין אותי? אני בוחר את הבלוגרים שאני קורא לפי מידת העניין שהם מעוררים בי, או לפי הערך הבידורי של הפוסטים שלהם, או לפי גודל הציצים שלהן. מה שלא רלוונטי לחווית הקריאה שלי, כמו הקוד האתי של הבלוגר, או אופי המקור של כותב מדור הרכילות החביב עלי, פשוט לא מעניין אותי – אני מעדיף להשקיע את הזמן והמשאבים הקוגנטיביים שלי במשהו יותר מספק.
קישור לפוסט: זה שאני קמצן לא אומר שאני מטומטם