אני כשלעצמי מעולם לא התעניינתי בחינוך כך שקריירה אקדמית מעולם לא היוותה אופציה מבחינתי. פינחסה, לעומת זאת, בהחלט הקדיש לנושא מחשבה רבה.

סיימת תואר ראשון בהצטיינות ואתה מהרהר על קריירה אקדמית. ההורים שילמו את שכר הלימוד ועבדת בשלוש עבודות בשביל להתקיים. אבל סיימת תואר ראשון ויש בך חיידק להמשיך באקדמיה. הילחם בו ואל תמשיך לקריירה אקדמית.

אחרת בתואר השני תבחר מסלול עם עבודת מחקר שצריך לסיים בשנתיים. תתפרנס כמו בתואר הראשון במלצרות, ניקיון או שמירה. אין מלגות לתואר שני. תעבוד באוניברסיטה כמתרגל בשכר קרוב למינימום. ההורים ימשיכו לעזור עם כסף. עבודת התרגול לא תשאיר לך זמן לסמינריונים ולתזה. המנחה ילחץ כי האוניברסיטה מפסידה כסף אם לא תסיים את התזה תוך שנתיים. בשנה השלישית כנראה לא תלמד. אתה גר אצל ההורים שמממנים את הכל. השכלה זאת השקעה. בזכותם, אתה כותב תזה מוצלחת וממשיך לתואר השלישי.

נראה אופטימי נכון? אל תדאגו, זו רק הפתיחה. ההמשך עגמומי הרבה יותר ואני מאמין שהוא יצליח להוציא את החשק לכל מי שרוצה להמשיך במסלול אקדמי. אחרי שפינחסה מתאר את דרך החתחתים עד לסיום הדוקטורט אנחנו מגלים שזה לא הסוף.

עכשיו תקבל תקן והגעת לארץ המובטחת. הדיקן מסביר לך שהאוניברסיטה מעדיפה דוקטורים שלמדו בארצות הברית. ראש החוג אומר שה-CV מרשים, אבל את התקן האחרון הוא קיבל לפני שלוש שנים, לפני הקיצוצים הגדולים. בינתיים תעבוד זמנית כמורה מן החוץ כדי שיכירו אותך בחוג. אחרי זה יתפנה תקן. אתה מלמד כמורה מן החוץ שלושה קורסים גם במכללות. אתה מלמד 300 סטודנטים ומבלה שעות בכיתה ושעות בדרכים. אתה מקבל שכר נאה. אבל רק שמונה חודשים בשנה. זהו. אין פנסיה. אין כסף לעתיד. אין כסף בקיץ. זה לא מספיק לפרנסה, בטח לא לכיסוי ההלוואות מהדוקטורט. בינואר אתה מחפש עבודה לשנה הבאה כי אתה מורה מן החוץ זמני.

גם זו לא התחתית. אתם מוזמנים לקרוא בדיוק על הבעיות שבקריירה האקדמית בפוסט העתיד הוורוד באקדמיה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *