אני בן אדם שאוהב נוסטלגיה. אני יכול לדקלם לכם קטעים שלמים מפרפר נחמד, לזהות את כל הבובות של רחוב סומסום ולספר לכם דברים שלא ידעתם על הדרדסים. מעט מאוד אנשים הצליחו להתקיל אותי בשירי תוכניות ילדים שלא זכרתי בעל פה. אמא שלי נהגה לומר לי שאם רק הייתי זוכר את חומר הלימודים שלי כמו שאני זוכר את הטלוויזיה של פעם הייתי מקבל מאיות באופן תדיר.
עם השנים, ככל שהתבגרתי תוכניות נוספות נכנסו לקטלוג של "התוכניות היפות של הילדות" שאני שומר בראשי. בין התוכניות האלה ניתן למצוא את הקומדי סטור, אביר על גלגלים, פלטפוס ועוד תוכניות רבות. אם הייתי צריך להעביר את הקטלוג הזה לכתב, אני מאמין שהייתי יכול להוציא ספר קטן.

ברגע שהבנתי שעידן אלתרמן כתב על התקופה שלו עם גרייניק (ולא סתם אני אומר "הבנתי". הפתיחה של הפוסט שלו די מבלבלת), חיוך התפשט על פני. ידעתי שאת הפוסט הזה אני אהנה לקרוא.

1987. בית רוטשילד, מרכז הכרמל בחיפה. חוג דרמה. ישר היה קליק. איך יודעים? כשאתה סוף סוף פוגש מישהו שצוחק מההומור האידיוטי שלך, כשאתה חושב שההומור שלו זה מה שהיה לך חסר בחיים. ואז גם מתקדמים לשיחות נפש אל תוך הלילה, ושנינו יודעים שהנה, מצאנו את אחינו התאום, זה שגם מאזין בלי סוף לראשון של נטאשה, זה שגם חושב שבחורות לא מתאהבות בבחורים הנכונים, זה שגם רואה את העולם מאותה זווית עקומה.

עיר הנוער, 1988. היה דבר כזה פעם, אוסף של כשרונות צעירים שמקבלים במה להשפריץ את הכשרון שלהם מול חמש מאות איש, חלקם פנסיונרים, שהטריחו עצמם לצאת מהבית לגן-האם. זאת הייתה הופעת הבכורה שלנו כצמד, לא שידענו אז שבאמת נהיה צמד. כבר לא זוכר מה קרה שם בדיוק, חמש דקות לפני שעלינו לבמה, אבל אבי היה מתוח, התעצבן ופלט איזה משהו, שוב, לא זוכר מה זה היה, גם הוא לא, אבל הוא הצליח להעליב אותי אחולשלוקי. זה היה הריב הראשון שלנו (בהמשך עוד יהיו ריבים חריפים הרבה יותר) ולמרות שאני לא זוכר את סיבת הריב, את הפיוס לא אשכח: תוך כדי מערכון בו שנינו יושבים על כסאות אבי פתאום נשען בצורה שהפתיעה אותי, עם היד על הברך תוך כדי שהוא פותח את כף היד ומצמיד אותה לפנים. עברו כמה שניות עד שקלטתי שכתוב שם משהו, על כף היד שלו:

— סליחה. אני אוהב אותך —

זה אבי. תשעים אחוז לב. עשרה אחוז מים.

זה אלתרמן, תשעים אחוז סיפור חיים, מאה אחוז כשרון כתיבה. תקראו את הפוסט שלו (נפרדנו כך), אני מבטיח לכם שהוא ירגש אתכם (ויש גם סרט קצר בסוף).

– – – – –

חמישה פוסטים נוספים ששווה לקרוא

  • עוזי שמילוביץ' כותב על ריבוי משימות (multi tasking). על המחיר הכבד של אותם אנשים שמבצעים כל כך הרבה משימות ביחד אתם יכולים לקרוא בפוסט תודו בזה! אתם לא Multitaskers…
  • שרי גולן, מורה בישראל, כותבת בבלוג "לחץ חברתי" על המצב שמאלץ אותה לעבוד כמורה ביום וכנערת ליווי (לשולחנות) בלילה. על עבדות שממשיכה גם אחרי הפסח אתם יכולים לקרוא בפוסט סיפורה של ש': מורה ביום ונערת ליווי (לשולחנות) בלילה
  • מטקו דה סטאנוב מספר על ארבעת סוגים של עובדים, החל מהעובד החכם וכלה בזה שאינו יודע לשאול, בפוסט כנגד ארבעה עכברים דיברה המאורה
  • יהונתן קלינגר מחפש בלוגר שיעז להפר את צו איסור הפרסום על פרשת עזמי בשארה, אותה פרשה שכולם "יודעים" מה קרה שם אבל לא מעזים לכתוב עליה. אם אתם בלוגרים כאלה וגם אם לא אתם מוזמנים לפוסט דרוש בלוגר עם ביצים
  • וtaximedia מתאר לנו את שבעת ימי הבריאה. לא אלו שמתוארים בתנ"ך, שבעת ימי הבריאה של האינטרנט. וילחצו הגולשים על הלינק ויגיעו לפוסט סם להמונים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *