בעקבות החיפוש אחר עורכים לאייל הקורא, כותב דובי קננגיסר על הימים הראשונים של האתר ועל מקומו כיום
אני לא בטוח שיש לאייל זכות קיום באינטרנט של ימינו. כשחשבתי לראשונה על הקמתו, הייתה לי סיבה אגואיסטית לחלוטין: רציתי שאנשים יקראו את המאמרים שלי, אבל ידעתי שעם קצב פרסום המאמרים הדלוח שהנפקתי (אחד לכל כמה חודשים), אין סיכוי שאנשים יכנסו בתכיפות לאתר כדי לבדוק מה חדש. האייל הקורא – עוד לפני שידעתי שאפשר להוסיף לו תגובות – היה הדרך הזדונית שלי לרפד את החורים בין המאמרים שלי במאמרים של אנשים אחרים, כדי לגרום לקוראים פוטנציאליים לבקר לעיתים קרובות. זה עבד טוב מהמצופה, כמובן. אבל כיום יש בלוגים, ויש קוראי רססים ועדכונים אוטומטיים בדוא"ל והמלצות בגוגל רידר ואגרגטורים מקוונים ועוד דברים טובים, ומספיק אנשים קוראים את הבלוג שלי. אני בטוח שהרבה אחרים חושבים אותו הדבר.
קישור לפוסט: אייל, סוף (?)