melquiadess כותב סיפור שמתחיל בשירו של יהונתן גפן, ממשיך ברמת גן ונגמר ב… תקראו לבד. הנה טעימה קטנה מאמצע הסיפור.
כיצד מוצאים סוף של עיר?
בדמיוני אני מתאר לעצמי מקום אשר לאחריו אין יותר עיר, אלא רק שדות או שטח בור. לא מין קו דמיוני שכזה שמישהו העביר בין רמת גן לגבעתיים.
אז התחלתי להתקדם לכיוון מזרחה של העיר…
בדרך ניסיתי לשאול אנשים האם הם יודעים איפה נגמרת רמת גן?
שאלתי את נהגי המוניות אשר בטח מכירים כל פינה בעיר, שאלתי את הקבצנים אשר בטח כבר ראו כאן הכל, אך ללא הועיל.
עד שלבסוף לאחר שעות רבות של סיבובים פנה אלי פתאום מצחצח נעליים זקן שישב לו בפינת הרחוב. הוא ישב שם חבוי בפינתו הכה, כמעט נבלע ברקע קירות הרחוב, ממש כאילו הוא נהיה חלק בלתי נפרד מהרחוב.הוא פנה אלי ושאל:
"את סוף רמת גן מחפש אתה?"
"כן, כן!!!" אמרתי בהתלהבות.
"מדוע? מה יש לך שם?" שאל במבט חוקר.
התלבטתי מאט כיצד לענות לו. האם אני לא אצא ממש מטומטם? עוקב לי בנאיביות אחר שיר ילדים ישן? אבל החלטתי לזרום עם זה…
"אני רוצה להריח שוקולד" אמרתי בהיסוס קל.
הזקן התבונן בי במבט חודר. התסכל עמוק אל תוך עיני.
ופתאום התרומם תפס בידי, והחל ממש לרחרח אותה.
לפני שהבנתי מה קורה, הוא אמר לי פתאום בקול עמוק וסמכותי אשר היה כל כך שונה מקולו הקודם:
"אתה באמת צריך להריח קצת שוקולד! זה יעשה לך טוב."
ואז הוא אחז בחוזקה בידי, הרים את ידו השניה אשר היתה מפוייחת להחריד, והחל לצייר מפה על כף ידי באמצעות הפיח שעל ידו.
תוך דקה קצרה הוא סיים, והסביר לי על פני המפה לאן עלי ללכת כדי להגיע לסופה של העיר.
"ומה אמצא שם?" שאלתי בסקרנות.
והוא רק אמר לי:
"לך ילדי, לך ותריח קצת שוקולד".
קישור לפוסט: בסוף רמת גן יש מקום מיוחד…