תמיד ידעתי שאני כותב טוב. תמיד ידעתי שיכולת הכתיבה שלי עולה עשרות מונים על זו של אחרים הסובבים אותי. תמיד ידעתי שהכתיבה שלי היא לא פחות ממושלמת. עד שחזרתי וקראתי מספר פוסטים שכתבתי בתחילת הדרך וגיליתי שלא הצלחתי לבטא רעיון אחד כמו שצריך.
הייתי צריך להלחם בדחף למחוק את הפוסטים ולהעלים את הראיות. אבל למדתי, למדתי שפעם כתבתי בצורה אחרת, פחות טובה. למדתי שלמדתי והשתפרתי. למדתי שיש לי לאן לשאוף.

גם קלמן למד כמה דברים.

הפוסט לימד אותי לחשוב על מה שאני כותב.
יותר נכון הכריח אותי. עד הבלוגוספירה כתבתי כדי להוריד הילוך כאשר העומס היה כבד מדי. מצאתי שהכתיבה כופה על המחשבה להאט את מרוצתה, היא הופכת את העננה לטיול מאורגן.
לא חשבתי על מה שאני כותב, זה גם לא עניין אותי. משהו שנעשה ואיננו. המחשבה יצאה מאותה נקודה והגיעה לאותה נקודה, מה יש כאן לחשוב.
פוסט זה אחריות, אנשים קוראים, מסכימים, מתנגדים, נפגעים, משמיצים, עולם שלם. אם יש רצון לתקשורת, צריך לקחת את הקורא בחשבון, כבר אי אפשר לכתוב כך סתם בלי להרהר קודם ולשקול.

הפוסט לימד את קלמן עוד מספר דברים. אתם מוזמנים לקרוא את הפוסט שלו.

– – – – –

ארבעה פוסטים נוספים ששווה לקרוא

6 תגובות

|
|

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *