נדב פרץ כותב על חוק הגנת השכר ועל הצד של מי שיותר מושפעים אבל פחות נשמעים.

אני לא מכיר מחקרים (למעט עבודה סמינריונית שלי, אבל זה לא ממש נחשב) שבודקים עד כמה אבות היי-טק סובלים משעות העבודה, אבל ממה שנקרא במחקר ‘עדויות אנקדוטליות’ (קרי, חברים שלי אמרו לי) אני יודע שעבור רבים, זו בעייה. מעטים האבות בני דורנו שאוהבים את הסידור שבו הם בקושי רואים את הילדים שלהם ולא לוקחים חלק פעיל ומשמעותי בחייהם. כמו שאחד מהאבות האלה אמר לי פעם ‘אני שונא את המושג הזה, ‘זמן איכות’. חצי שעה עם הילד לא יכולה להחליף שהות ארוכה יותר, ולא משנה מה אתה עושה בה’. את זה הוא אמר לי מייד לאחר שהוא סיפר לי שהוא מקפיד שהוא יהיה זה שמקלח את הילדה ומקריא לה סיפור, כי זה כל מה שהוא מספיק בין הזמן שהוא חוזר מהעבודה ועד שהיא נרדמת. לכן, יום עבודה נורמלי הוא, בראש ובראשונה, אינטרס של אבות ההיי-טק. הם העיקריים שסובלים מהמצב המעוות שבו הם לא יכולים לקחת חלק בחיי משפחתם (אני מתייחס כאן לאבות, אבל כדאי לציין שגם למי שאינו אב יש זכות לפנאי, וזה לא לגיטימי שכל חייו ימושכנו למען העבודה).

קישור לפוסט: חוק הגנת שכר: החוק של האבות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.