דובי קננגיסר נתקל בדילמה – סטודנט שעושה מאמץ של מעל ומעבר ולמרות זאת לא מצליח להוציא עבודה טובה תחת ידיו. האם לתת ציון על המאמץ?

בכתבה מייחס אחד המרואיינים את הבעיה לנסיון של הילדים הללו בבתי הספר. הוא טוען שהם נעשו כל כך יעילים בלמידה למבחנים, שהם מצפים שתהיה נוסחא ברורה ופשוטה לקבלת ציונים גבוהים. אני גם נוטה לזהות את הבעיה בבתי הספר, אבל אם בתי הספר בישראל דומים במשהו לאלה של ארצות הברית, הבעיה בהם היא שונה ממה שאותו מרואיין תיאר. הבעיה היא שבבתי הספר כיום, מאמץ באמת מתרגם לציונים. ילדים מופגזים מכל עבר במסר שכל מה שהם צריכים לעשות זה את המיטב שלהם, ושהמיטב שלהם הוא תמיד מספיק. כשזה היה מוגבל לסרטי טלוויזיה מעאפנים, יכולנו לסבול את זה, אבל עכשיו עושה רושם שגם המורים עצמם מעבירים את המסר הזה לילדים: הציון הוא עבור מאמץ, לא עבור הצלחה. מי שמספיק רוצה מצליח – לא בגלל שהרצון מוביל לשיפור ביכולת, אלא בגלל שהרצון הוא המדד עצמו להצלחה. אנחנו כל כך חוששים לפגוע במוטיבציה של הילד להמשיך ולהשקיע, שאנחנו מוכנים לשקר לו ולתת לו ציון שהוא לא ראוי לו.

קישור לפוסט: F is for effort

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.