איתמר שאלתיאל כותב על סרטוני ההיטלר + כתוביות שנפוצו לאחרונה ביוטיוב
למי שפספס: אחת מהסצינות בסרט, שבה היטלר יושב בבונקר ומגלה שאין לו את הכוחות שאמורים היו להיות לו, הפכה לבסיס תוכן גולשים, הרבה בזכות העובדה שהסרט נעשה בגרמנית. מישהו, היכנשהו, גילה שאפשר להחליף את הכתוביות, והסצינה הזו פתאום נפתחה. פתאום אפשר היה לעשות איתה דברים.
מסתבר שהסצינה הזו עובדת עם הכל, כל עוד שומרים על הנרטיב הבסיסי – אשליה, התפכחות, התפרצות זעם, השלמה. המבנה מושלם, כמעט אריסטוטלי. אם הגרמנית אפשרה לכולם (מלבד הגרמנים, כנראה) להכניס מלים לפיו של היטלר, האוניברסליות של הנרטיב הפכה את המעשה למפתה במיוחד.
ובניגוד להו-הא שהלך כאן, זה דווקא די מרתק. קיבלנו, בפרק זמן של שנה, הצצה לדרך שבה העולם פועל על יצירות, מה הוא משנה ומה הוא משאיר. התהליך שעבר על "הנפילה" אינו חדש. הוא עבר גם על התנ"ך, הברית החדשה והאודיסיאה, והוא חל, בצורה אחרת, גם על צירופים כבולים – פתגמים, ביטויים, שמות יצירות – שהפכו לתבניות לשוניות יצרניות ("ומי לא בא? שר החקלאות", "מותו של סופר", "מי מפחד מג'יימס ג'ויס"). הרשת פשוט גורמת לווריאציות להיעשות מהר יותר ולהיות נגישות יותר.
קשור לפוסט: מה אפשר ללמוד מהיטלר